פסקי דין חשובים שניתנו בתחום דיני משפחה והשלכותיהם
שתף:
פוסטים נוספים
פסקי דין תקדימיים בנדל"ן
פסקי דין תקדימיים בנדל"ן שתף: פוסטים נוספים תוכן עניינים מה הכוונה כשאנו מציינים פסקי דין תקדימיים בנדל"ן? ענף הנדל"ן הוא בין הענפים המפותחים, המורכבים והמשתנים
על חשיבות הסכם מייסדים למיזם שלכם
ניסוח הסכם מייסדים מקיף שתף: פוסטים נוספים תוכן עניינים הסכם מייסדים: על חשיבות יציקת יסודות איתנים להצלחת המיזם העסקי שלכם יציאה למיזם עסקי חדש היא
האם הפרטיות שלנו בסכנה?
האזנות סתר למכשירי סלולר ומחשבים בישראל – האם הפרטיות שלנו בסכנה? שתף: פוסטים נוספים תוכן עניינים טכנולוגיות חדירה וחיפוש במכשירים חכמים ובתשתיות ענן בידי רשויות
חלוקת נכסי קריירה ומוניטין אישי בגירושין: מדריך מקיף
חלוקת נכסי קריירה ומוניטין אישי בגירושין: מדריך מקיף שתף: פוסטים נוספים תוכן עניינים חלוקת רכוש בין בני זוג בהליך גירושין חלוקת רכוש בין בני זוג
תוכן עניינים
מאת עו״ד ונוטריון יגאל מור
דיוק בייעוץ המשפטי. מצויינות בליווי המשפטי.
קביעת מעמד אישי – 3 מאפיינים
מעמד אישי, או "הסטטוס", הוא לב העניין בכל נושא הנישואין, והוא בדרך כלל מהווה את מרכז המחלוקת בתיקים רבים. בג"ץ 130/66 שגב נ' בית הדין הרבני האזורי (1967) מגולל את סיפורם של בני זוג שהתחתנו בטקס קידושים פרטי, ללא רב מוסמך מהרבנות, אך בנישואים כדת משה וישראל, ועם שני עדים. בני הזוג ביקשו להירשם במשרד הפנים בתור נשואים, אך סורבו. בני הזוג עתרו על החלטת הרבנות.
בעניין שגב, בג"ץ קבע שישנם 3 מאפיינים למעמד אישי:
צריך גושפנקא מדינתית, ולא מספיק שתתקיים מערכת יחסים בהסכמת הצדדים (גם אם אדם מסוים חי עם בת זוגו, כל עוד אין גושפנקא מדינתית, בני הזוג ייחשבו לרווקים. כתוצאה מכך, ידועים בציבור הם לא מעמד אישי).
מערכת היחסים היא בעלת אופי אוניברסלי, כאשר כל רשויות המדינה בארץ ובחו"ל צריכות להכיר בנישואים הללו.
מדובר ביחסים קבועים שלא ניתנים לסיום בהסכמה בלבד, אלא נדרש הליך משפטי לצורך סיומם (ההשלכה היא שידועים בציבור אינם מקיימים תנאי זה, מכיוון שהם יכולים פשוט להיפרד לדרכם, בעוד שזוג נשוי צריך לעבור הליך גירושין).
בלעדיות לדין האזרחי על ענייני חלוקת רכוש
בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול (1994) עסק ביחסי ממון בין בני זוג, ובחלוקת הרכוש ביניהם בעקבות גירושין. בעניין זה, היה מדובר בגבר ואישה שהיו נשואים זמן רב. הגבר עבד בעבודה מכניסה יותר, וצבר נכסים רבים, בעוד האישה עבדה בעבודה מכניסה פחות. כאשר יחסיהם עלו על שרטון, הגבר הקדים את האישה והגיש את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני, וכלל בתביעתו גם את ענייני חלוקת הרכוש. בית הדין הרבני דן בתיק, והחליט על חלוקת רכוש שאינה שוויונית, וסמך את הכרעתו על הוראות הדין הדתי. האישה ערערה על החלטה זו.
בג"ץ דן בערעור, וההלכה שנקבעה על ידו היא שגם כאשר ענייני חלוקת הרכוש של בני הזוג נדונים בבית הדין הרבני, חובה על הדיינים בבית הדין הדתי לפסוק בהתאם לדין האזרחי, ולא בהתאם לדין הדתי. נקבע בפסק הדין שאם בית הדין הרבני מכריע בסוגיות רכוש בהתאם לדין הדתי, מדובר בחריגה מסמכות, שמקימה לבג"ץ את היכולת להתערב בהחלטה.
בפסק הדין נאמר: "המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית ומכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים וניזון מהתפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה". מכאן שאין מקום לאפשר לדין הדתי ליצור תוצאה המפלה בין בני הזוג.
הלכת בבלי כמעט התהפכה ב"בג"ץ הבוגדת", כפי שמכונה עניין בג"ץ פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (2018). בעניין זה, בג"ץ אישר פסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני, ששלל את חלקה של אישה בבית המגורים המשותף, מכיוון שהיא בגדה בבעלה, וזאת בהתאם לדין הדתי של המשפט העברי. בדיון נוסף באותו תיק, בג"ץ חזר בו, וקבע שדיני קניין לא מסתכלים על אשם מוסרי, ואין אפשרות לתת לדין הדתי להביא לתוצאה מפלה שכזו. בסופו של דבר, הלכת בבלי היא המחייבת עד היום.
חזקת השיתוף חלה על ידועים בציבור
מוסד הנישואין מתאפיין בסטטוס, המעמד האישי, כפי שנקבע בעניין שגב נ' בית הדין הרבני האזורי (1967). אבל, בשנות ה-80 מתחילים ניסיונות להסדיר ולהגדיר את הידועים בציבור. בפסק הדין ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן (1984) מדובר על בני זוג ידועים בציבור, שחיו יחד במשך 40 שנה. לאישה היה ילד ממערכת יחסים קודמת. דירת המגורים שבה בני הזוג והילד התגוררו נקנתה על ידי הגבר, ונרשמה על שמו. בהמשך, האישה נפטרה, והילד שלה נותר מאחור.
בשלב זה, התעוררה השאלה מה זכויות הילד בדירת המגורים המדוברת? לכאורה, הדירה שייכת לגבר, ובגלל שאין שום קשר משפחתי ביולוגי בין הגבר לבין הילד, הילד לא זכאי לקבל שום דבר, וזאת בניגוד למצב שבו הגבר היה אבי הילד, ואז הילד היה מקבל חלק מהדירה כירושה מאימו.
השופט ברק קובע שבניגוד לסטטוס שמאפיין את מוסד הנישואין, ידועים בציבור מושתתים על עניין אחר – הסכמה בין הצדדים. לא מדובר על הכרה של המדינה שיוצרת את הזכויות והחובות של ידועים בציבור זה כלפי זה, אלא על הסכמה הדדית של בני הזוג לחיות יחד לכל דבר ועניין. מדובר במעין חוזה, שמחייב ביניהם בלבד, ולא מחייב אנשים אחרים (בניגוד למעמד אישי, שמחייב גם כלפי אנשים אחרים).
מכיוון שכך, ההלכה היא שישנה חזקת שיתוף על ידועים בציבור, שאם הם גרו בבית מגורים אחד שאותו הם חלקו, חיו בו יחד בדיוק כמו בעל ואישה, וניהלו משק בית משותף ולא נפרד – הרי שהייתה ביניהם הסכמה הדדית לשיתוף בנכסים. התוצאה של הניתוח המשפטי הזה, היא שבית המגורים היה משותף לגבר ולאישה, ולכן כאשר האישה הלכה לעולמה, מחצית מהבעלות בבית עוברת ליורשים שלה, ובמקרה הזה, לבנה.
בפסק הדין הופיעה גם דעת מיעוט, שהוצגה על ידי השופט שינבוים. השופט שינבוים טען שאין מקום להרחיב את תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים על בני זוג שהם ידועים בציבור. הנימוק העיקרי הוא שמלכתחילה, בני זוג שלא מתחתנים כנראה רוצים לשמור על פירוד בנכסים שלהם, שכן אחרת הם היו נישאים זה לזה. לכן, לא ראוי לכפות חזקת שיתוף בנכסים על בני זוג שבחרו במודע שלא למסד את הקשר ביניהם ולא ליצור זכויות וחובות שונות.
ואולם, ההלכה היא עדיין שישנה הרחבה של חזקת השיתוף בנכסים על זוגות ידועים בציבור, מתוך הכרה בכך שחיי השיתוף נוצרים על בסיס חיים משותפים וניהול משק בית משותף, בלי קשר להיות בני הזוג נשואים.
סרבנות גט ו-״חוק הסנקציות״
בשנת 1995, התקבל חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. חוק זה קובע שכאשר בית דין רבני כתב פסק דין שמחייב גבר לתת גט לאשתו, והגבר לא מציית לפסק הדין, ניתן להשית עליו סנקציות מסוימות, כמו הגבלה על יציאה מהארץ, שלילת רישיון נהיגה, הגבלת עיסוק בתחומים מסוימים, מניעה להתמנות למשרות מסוימות, ועוד.
החוק שמכונה "חוק הסנקציות" הוא פולשני מאוד, ופוגע בזכויות אזרח בסיסיות. לכן, עולות שאלות לגבי החוקתית שלו. ואולם, יש להבין שהסנקציות חלות על גברים שמסרבים לתת גט לבת זוגם, למרות שהיא מעוניינת להתגרש, ולמרות שבית הדין החליט לחייב את הבעל לתת גט. כלומר, בדרך כלל מדובר במצבים קיצוניים, כאשר הגבר מעגן את אשתו ולא מסכים לשחרר אותה מקשר הנישואין שהיא כבר לא מעוניינת בו.
בעניין בג"ץ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי, גבר חויב לתת גט לאשתו וסירב לעשות זאת, ואכן הושתו עליו סנקציות שונות מכוח החוק. כתוצאה מכך, הגבר עתר לבג"ץ וטען שהסנקציות הללו מהוות פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן מדובר בפגיעה לא חוקתית.
בג"ץ החליט שהחוק שקובע סנקציות על גבר סרבן גט, אינו נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הרציונל מאחורי ההחלטה, הוא שהגבר הביא את זה על עצמו. בצורה מאוד פשוטה, הגבר יכול לבטל את כל הסנקציות שהוטלו עליו – אם רק ייתן גט לאשתו, כפי שהיא מבקשת וכפי שבית הדין הרבני החליט.
רישום נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל
נישואים אזרחיים בחו"ל הם אחד הקשיים המרכזיים ביותר שהרבנות ומוסדות המדינה עומדים בפניהם כיום. מצד אחד, לרבנות יש מונופול על ענייני הנישואין והגירושין של זוגות יהודים בישראל. היא מעוניינת ליצור מערכת רישום מהימנה, שתאפשר לאנשים להינשא זה לזה בלי שיעלו חששות וספקות באשר לכשירות שלהם להינשא. למשל, אדם שהוא ממזר, אישה נשואה שלא קיבלה גט לפי ההלכה, כהנים וגרושות וכו'…
מצד שני, יותר ויותר אנשים מחליטים להינשא בחו"ל בצורה אזרחית, כאשר החוקים והכללים על נישואים בחו"ל הם בדרך כלל פחות נוקשים, ולכן גם זוגות פסולי חיתון כמו כהן וגרושה, או זוגות המשתייכים לדתות שונות זה מזה – יכולים להינשא באופן אזרחי במדינה אחרת. לאחר הנישואים, בני הזוג מעוניינים להירשם כנשואים במשרד הפנים, ואז מתעוררות בעיות וקשיים.
בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים הוא פסק דין מכונן בנושא זה. מדובר באישה נוצרייה בלגית שהתחתנה בקפריסין עם גבר יהודי ישראלי בטקס נישואים אזרחי. כשהיא חזרה לארץ, משרד הפנים סירב להעניק לה אשרה לישיבת קבע מכוח נישואים, ולמעשה כלל לא הכירו בנישואים שלה, ולא הסכימו להנפיק לה תעודת זהות ישראלית.
האישה עתרה, ואכן קיבלה את האשרה לישיבת קבע, אך עדיין לא קיבלה הכרה בנישואים. טענת משרד הפנים הייתה שלפי דיני המעמד האישי בישראל, בני הזוג הללו אינם נחשבים זוג נשוי, ולכן אין אפשרות לכתוב שהם נשואים.
בפסק הדין נקבע שמשרד הפנים צריך לרשום נישואים שנעשו בחו"ל, על סמך תעודת נישואים זרה. ככלל, יש לסמוך על מהימנותה של תעודה רשמית ממדינה זרה. רק אם עולה חשד אמיתי שהתעודה עצמה היא מזויפת – יכול פקיד משרד הפנים לסרב לרשום את הנישואים. אך למשרד הפנים אין כל סמכות להחליט אילו נישואים הם מותרים ואילו לא.
דעת הרוב הבהירה שרישום הנישואים לא מעיד בהכרח על כך שהנישואים תקפים, והרישום נעשה לצורך מידע סטטיסטי. על כך הגיבה דעת המיעוט, שניתנה על ידי השופט זילברג, שאין באמת הבחנה בין רישום נישואים לבין הכרה בתוקף הנישואין, וכי כאשר המדינה רושמת נישואים, היא הלכה למעשה מכירה בתוקפם.
רישום נישואים אזרחיים חד מיניים
לאחר הלכת פונק שלזינגר, התעוררו מקרים רבים שבהם משרד הפנים סירב לרשום נישואים שלא נערכו לפי הדין הדתי במדינת ישראל, אך ההלכה אכן עשתה שינוי והנישואים הללו חויבו ברישום. בפסק הדין בג"ץ 3045/05 בן ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, התעוררה מחלוקת על האופן שבו יש ליישם את הלכת פונק שלזינגר.
באותו עניין, זוג גברים התחתן בחו"ל בנישואים אזרחיים, במדינה שמכירה בנישואים חד מיניים, ולכן הונפקה להם תעודת נישואים מטעם אותה מדינה. בבואם לארץ, בני הזוג ביקשו לרשום את עצמם כנשואים, לפי התעודה הרשמית, אבל פקיד הרישום במשרד הפנים סירב לרשום זאת. נטען בין היתר שהלכת פונק שלזינגר לא חלה במקרה זה, שכן היא חלה רק על זוג של גבר ואישה.
ההלכה בפסק דין זה, הייתה שחלה חובה על משרד הפנים לרשום את המידע שבתעודה הציבורית שהוגשה, לפיה בני הזוג הינם נשואים. אסור להתחשב בשאלה האם הנישואים הללו מוכרים בישראל או לא, ויש להתחשב אך ורק במהימנות התעודה והמידע שעולה ממנה.
דעת המיעוט, שהוצגה על ידי השופט רובינשטיין, סברה שהרישום של נישואין אינו רק עניין זניח, פרוצדורלי, וסטטיסטי – אלא שמדובר בסמל חברתי ציבורי בעל משמעות כבדת משקל. רישום נישואים והכרה בתוקפם של נישואים הם למעשה אותו הדבר, מכיוון שרוב האנשים במדינה לא יודעים להבחין ביניהם. כאשר משרד הפנים רושם נישואים חד מיניים, הוא למעשה יוצר יצירה משפטית חדשה של נישואים חד מיניים, שגם היום רק מעט מדינות מכירות בה.
שוויון בנטל מזונות הילדים
מזונות הילדים הם סכום הכסף שדרוש כדי לספק את הצרכים הבסיסיים של הילדים: לרבות אוכל, קורת גג, בגדים, טיפולים רפואיים, עלויות חינוך ועוד… מזונות ילדים הם בחלקם חובה המוטלת על הגבר מכוח הדין הדתי, ובחלקם חובה מורחבת שהתפתחה עם השנים מכוח הדין האזרחי הישראלי, שמוטלת לעיתים גם על האישה.
עניין בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונים (2017) עשה מהפך של ממש בנושא השוויון בנטל מזונות הילדים בין האב לאם. במקרה זה, מדובר בזוג גרוש, שחולק משמורת משותפת על ילדיהם. כלומר, הילדים נמצאים חצי מהזמן עם האישה, וחצי מהזמן עם הגבר, באופן שוויוני.
כתוצאה מכך, הגבר טען שזה לא צודק שהוא יהיה האחראי הבלעדי לתשלום מזונות הילדים, ושהאישה צריכה גם היא לשאת בנטל, במיוחד כאשר המשכורות שלהם דומות מאוד ואין פערי שכר משמעותיים ביניהם. הילדים של בני הזוג היו בגיל שבו הדין הדתי מחייב את הגבר בתשלום המזונות באופן בלעדי, בלי להתחשב ביכולות או בשכר של האישה.
לכן, בית המשפט העליון פנה למשרד המשפטים, בבקשה לבדוק האם קיימות אסמכתאות בדין העברי להטלת שוויון בנטל מזונות הילדים בין האב והאם, כאשר הם מרוויחים משכורת דומה. חוות הדעת שהתקבלה ממשרד המשפטים הייתה חיובית, ובית המשפט קבע שוויון בנטל מזונות הילדים כאשר מדובר בגבר ואישה בעלי תנאים כלכליים זהים, שחולקים משמורת משותפת על הילדים. תנאי להתקיימות הלכה זו, הוא שהילדים הם בגילאי 6-15.
המשמעות המעשית של הקביעה הזו, היא שהגבר לא נדרש להעביר כסף בכלל. שהרי כאשר הילדים נמצאים אצלו, הוא נושא בעלויות הקשורות בהם, וכאשר הילדים נמצאים אצל האישה, היא נושאת בעלויות. וכך נוצר שוויון ללא הסדר חיוב מזונות. הלכה למעשה, אחרי מתן פסק הדין, בתי משפט במערכת האזרחית החלו לפסוק שוויון במזונות הילדים גם כשאין משמורת משותפת.
אפוטרופסות ומשמורת על ילדים קטינים
משמורת משותפת נתפסת בתור זכות של הורה, ולא בתור חובתו. אך הסתכלות שכזו אינה לוקחת בחשבון את טובת הילד, כאשר אין יכולת אכיפה והטלת סנקציה על הורה שלא מגיע בזמן כדי לאסוף את הילד. ואולם, לפעמים ישנם סכסוכים רציניים לגבי משמורת על ילדים, והדבר ייקבע בדרך כלל בהתאם לעיקרון טובת הילד.
עניין ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני (1983) עסק במקרה של בני זוג עם ילדים, שהאישה נפטרה. כתוצאה מכך, הגבר נכנס לדיכאון קליני עמוק, והוא לא הצליח לתפקד ולהעניק לילדים שלו את היחס ואת הצרכים שהם היו צריכים. ההורים של האישה המנוחה הסכימו לקחת את הנכדים אליהם, ורשויות הרווחה אישרו זאת. לאחר יותר משנה, כאשר האב התאושש, הוא ביקש לקבל את המשמורת חזרה על הילדים, אך הסבא והסבתא סירבו, וטענו שזו תהיה טלטלה רגשית חזקה מדי עבור הילדים, ושהילדים כבר נכנסו לשגרה מסוימת והתרגלו אליה.
בית המשפט מכריע שיש להחזיר את הילדים לחזקתו של אביהם. בית המשפט מדגיש את העובדה שלא מדובר בגבר מזניח או מתעלל, אלא בגבר שחווה משבר עמוק בעקבות פטירת אשתו, ושהיה בעל אחריות מספקת כדי לפנות לעזרה, ולקבל את עזרתם של הסבים. בית המשפט קובע שקשר הדם גובר, ושטובת הילדים היא לגדול עם אביהם. יש לציין שטובת הילדים נמדדת בכל מקרה ומקרה בנפרד, וייתכן שבמצבים אחרים ובנסיבות אחרות, קשר הדם לא יגבר וטובת הילדים תהיה להישאר עם הורים מאמצים למשל.
עניין נוסף הקשור לנושא המשמורת הוא בע"מ 7918/21 פלוני נ' פלונית (2021). תיק שעסק בילד שכל משפחתו נהרגה באסון רכבל נורא. המשמורת ניתנה לדודה שלו, שחיה באיטליה, אך סבו של הילד חטף את הילד בחזרה לישראל. הוגשה תביעה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991. אמנת האג קובעת שכאשר מתבצעת חטיפה של ילד, קודם כל מחזירים אותו למדינה שממנה הוא נחטף, ורק אז מתחילים לדון במשמורת. לפי האמנה, הדיון המשפטי ייערך במדינה שממנה הילד נחטף, כדי שלא להעניק "פרס" לחוטף. כל הערכאות בישראל קבעו שיש להחזיר את הילד לאיטליה, בהתאם לחוק אמנת האג, ולקיים את ההליך המשפטי בנוגע למשמורת שם. כלומר, הדיון היה סביב סמכות השיפוט, ולא דיבר על הזכות המהותית ועל טובת הילד.
הזכות להקמת משפחה ולחיי משפחה – פרשת "תינוק המריבה"
בעניין בע"מ 9447/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה (28.2.2017), אישה צעירה ילדה תינוק, וסירבה לגלות את זהות האב. לאחר הלידה, האישה החליטה למסור את התינוק לאימוץ. במקרה, אבי הילד שהיה החבר לשעבר של אותה אישה, שמע על כך שהיא ילדה ושהילד נמסר לאימוץ. הגבר פנה לשירותי הרווחה וביקש לגדל את התינוק בעצמו, אחרי שהילד כבר נמסר לאימוץ וההורים המאמצים החלו להיקשר אליו ולטפל בו.
בהתחלה, הוחלט שהתינוק יעבור לאביו הביולוגי, למרות שהאימוץ כבר בוצע, בגלל עיקרון "טובת הילד", שבוחן את טובת הילד הספציפי שבו מדובר. עיקרון זה הוא יוצא דופן במשפט הישראלי, כאשר בוחנים אותו דרך משקפת סובייקטיבית. טובת הילד נבחנת ביחס לכל ילד, אופיו, נסיבות חייו וכו'. אין טובת ילד אובייקטיבית וכללית. לכן, הכרעת בתי המשפט תהיה בהתאם לילד מסוים שעליו מדובר. לאחר מכן, בוטלה החלטה זו והוחלט שהילד יחזור להוריו המאמצים. לבסוף, שוב הוגש ערעור והוא נדחה, והוחלט שהילד יישאר אצל ההורים המאמצים.
ההלכה המשמעותית מפסק דין זה, היא שניתן להכריז על ילד בתור בר-אימוץ רק אם התקיימו העילות בסעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים, ולא ניתן להרחיב את רשימת העילות. כלומר, ניתן להכריז על ילד כבר-אימוץ אם "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו". הסעיף קובע חזקה לגבי מהי אפשרות סבירה, כאשר היא תקום אם בוצעה בדיקה במרשם האוכלוסין, בוצעה בדיקה של המידע שיש לרשויות הרווחה, ובדיקה האם ישנן פניות לרשויות הרווחה מטעם אדם שהוא הורה או קרוב משפחה של הילד המדובר.
שלח לנו הודעה
זקוק לסיוע משפטי? חייג אלינו עכשיו 02-595-3322
שימת לב
אין לראות בתכני האתר ייעוץ משפטי, המלצות או חוות דעת: למרות שמשרדנו עושה מאמצים לעדכן את תוכן האתר והבלוג, לא ניתן להסתמך על האמור ללא קבלת ייעוץ משפטי פרטני.התכנים אשר כתובים באתר ובבלוג המשפטי אינם מהווים ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי, המלצה או חוות דעת. אין להסתמך על האמור לצורך נקיטת פעולה או הימנעות מנקיטת פעולה. האמור באתר ובבלוג אינו מתיימר לכסות את מכלול ההוראות בדין או נסיבות המקרה. להפך התוכן שבאתר הינו כללי בלבד ורובו נשען על הנחות יסוד שונות שבהכרח לא יתאימו לכל מקרה ומקרה. על-מנת לקבל יעוץ משפטי מדויק אודות מקרה ספציפי עליכם לפנות לעורך דין המתמחה בתחום. המסתמך על האמור באתר ללא ייעוץ משפטי נושא באחריות המלאה למעשיו.
