בעסק משפחתי שתי מערכות פועלות על אותם אנשים בעת ובעונה אחת, האחת עסקית והשנייה משפחתית. כל עוד השתיים מסכימות, ההבדל ביניהן אינו מורגש. ההסדרים המשפטיים נכתבים בשביל היום שבו הן מפסיקות להסכים.
״ההסדר הטוב בעסק משפחתי נכתב בזמן שכולם עדיין מסכימים. אחרי שהמחלוקת פרצה, כל מסמך נקרא כניסיון לנצח בה.״
עו״ד אסתר אפרתי · מנהלת מחלקת דיני משפחה וירושה
עסק משפחתי הוא עסק שהבעלות בו, ולעיתים גם הניהול, מרוכזים בידי בני משפחה אחת. בדין הישראלי אין הגדרה אחת וכוללת למונח, אלא הסדרים נקודתיים שנוגעים בו. כך למשל סעיף 64א לפקודת מס הכנסה מכיר בחברה משפחתית, שבה בעלי המניות הם קרובים זה של זה, והכנסותיה מיוחסות לנישום מייצג שהוא בעל הזכות לחלק הגדול ביותר ברווחים.
הייחוד המשפטי אינו נובע מן ההגדרה אלא מן החפיפה. אותם אנשים נושאים בו זמנית שני כובעים, שכל אחד מהם כפוף לכללים אחרים.
מכאן נגזרת המסקנה המעשית שחוזרת בכל תיק: אירוע משפחתי הוא גם אירוע תאגידי. נישואין, גירושין, פטירה או אובדן כשירות של בעל מניות משנים את מפת הבעלות בחברה, גם כאשר איש מן המעורבים לא התכוון לכך.
הסכסוכים בעסקים משפחתיים מגוונים פחות משנדמה. הם חוזרים על עצמם, ורובם נובעים ממה שלא הוסדר דווקא בתקופה שבה כולם עוד הסכימו.
המכנה המשותף לכולן אחד: ההסדר נדחה מפני שנראה מיותר כל עוד היחסים תקינים, ונדרש בדיוק ברגע שבו כבר אי אפשר לנסח אותו בשקט.
האמנה המשפחתית היא מסמך שבו בני המשפחה מנסחים את הכללים שלפיהם יתנהלו היחסים סביב העסק. היא אינה מוסד סטטוטורי, ואין חוק שמגדיר אותה או קובע את תוקפה. כוחה המשפטי נגזר מן השאלה אם נוסחה כמסמך ערכי מנחה, או כהסכם שהצדדים התכוונו שיחייב אותם.
מטעם זה נהוג לבנות אותה בשני רבדים, שכל אחד מהם עושה עבודה אחרת.
הנושאים שהאמנה נדרשת להכריע בהם חוזרים על עצמם: מי רשאי להחזיק מניות, מי רשאי לעבוד בעסק ובאילו תנאים, כיצד נקבע שכר של בן משפחה, מה מדיניות חלוקת הרווחים, כיצד ממונים דירקטורים, ומה קורה כאשר בן משפחה מבקש לצאת.
אמנה שנשארת ברובד הערכי בלבד אינה חסרת ערך, אך יש להציג אותה כמה שהיא. היא מסייעת לשיח המשפחתי ואינה מקנה זכות שניתן לתבוע על פיה.
הרובד המחייב של ההסדר יושב בשני מסמכים: תקנון החברה והסכם בין בעלי המניות. סעיף 17(א) לחוק החברות, התשנ״ט-1999 קובע כי דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם. מכאן שמה שנכתב בתקנון אינו הצהרת כוונות אלא התחייבות שניתן לאכוף.
סעיף 20 לחוק מסדיר את שינוי התקנון. בין היתר נקבע בו כי כאשר מניות החברה מחולקות לסוגים, לא ייעשה שינוי הפוגע בזכויותיו של סוג מניות בלא אישור אסיפת אותו סוג, אלא אם נקבע אחרת בתקנון. זהו הכלי המשפטי שמאפשר לבצר הסדר משפחתי מפני רוב מזדמן.
המנגנונים שחוזרים בהסדרים של עסקים משפחתיים הם ארבעה:
בהיעדר הסדר כזה, המחלוקת מגיעה לבית המשפט בעילה של קיפוח. סעיף 191(א) לחוק החברות קובע כי אם התנהל עניין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח בעלי מניותיה, רשאי בית המשפט לתת הוראות להסרת הקיפוח או למניעתו, ובהן הוראה שלפיה בעלי המניות או החברה ירכשו מניות. זהו סעד קיים ופועל, אך הוא מופעל אחרי שהנזק כבר נגרם.
השאלה שמייצרת את החשש הגדול ביותר בעסקים משפחתיים היא מה יקרה למניות אם בן משפחה יתגרש. חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג-1973 קובע הסדר של איזון משאבים, שמופעל עם פקיעת הנישואין. במסגרתו, נכסים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין, וכן נכסים שקיבל במתנה או בירושה במהלכם, אינם נכללים באיזון.
ההחרגה הזאת היא נקודת מוצא ולא חסינות. הפסיקה הכירה באפשרות להוכיח שיתוף ספציפי בנכס מוחרג, כאשר מהתנהגות בני הזוג לאורך השנים עולה כוונת שיתוף בו. נוסף על כך, סעיף 8 לחוק מקנה לבית המשפט סמכות לסטות מחלוקה שווה בנסיבות מיוחדות.
שלושת ההסדרים שמצמצמים את החשיפה הם אלה:
חשוב לומר את הדבר במפורש: אין הסדר שמבטיח תוצאה. מה שהסדר טוב עושה הוא לצמצם את מרחב אי הוודאות ולהעביר את הדיון מן השאלה מה סוכם אל השאלה כיצד מיישמים את מה שנכתב.
העברת המושכות לדור הבא היא ההחלטה שקובעת אם העסק ימשיך להתקיים כעסק משפחתי. היא אינה אירוע חד פעמי אלא תהליך, ורוב הכשלים בה נובעים מכך שהיא נדחתה עד שנכפתה על ידי הנסיבות.
שלושה מודלים חוזרים בפועל, ולכל אחד מהם היגיון משלו:
לצד המודל נדרשת התייחסות למס. סעיף 62 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ״ג-1963 קובע פטור ממס שבח בהעברת זכות במקרקעין ללא תמורה לקרוב. הגדרת קרוב כוללת בן זוג, הורה, הורי הורה וצאצאים, ואילו אח נכלל רק כאשר הזכות התקבלה מהורה או מהורה הורה, בירושה או במתנה. הפטור אינו חל על מס רכישה, הנגבה בשיעור מופחת. העברת מניות כפופה לכללי מס אחרים, והיא נבחנת בנפרד ומראש.
להרחבה על שלושת המודלים ראו העברה בין-דורית, ועל שילובה בתכנון העיזבון ראו העברה בין-דורית במסגרת תכנון עיזבון.
שני אירועים עוצרים עסק משפחתי בבת אחת: מצב שבו בעל השליטה אינו כשיר עוד לקבל החלטות, ופטירה. בשניהם השאלה אינה מי יירש בסופו של דבר, אלא מי מוסמך לחתום ולהחליט למחרת בבוקר.
בתקופת הביניים שבין הפטירה לחלוקה בפועל, ניתן למנות מנהל עיזבון שיחזיק בנכסי העיזבון וינהל אותם. בעסק פעיל זהו לעיתים ההבדל בין המשכיות לבין שיתוק. ראו צו קיום צוואה וצו ירושה ותכנון עיזבון.
מחלוקת בעסק משפחתי אינה נשארת בגבולות העסק. היא נכנסת אל שולחן החג, ומשם חוזרת אל חדר הישיבות. לכן ההסדר נדרש לקבוע לא רק מה מותר ומה אסור, אלא גם כיצד מיישבים מחלוקת כשהיא כבר קיימת.
הכלי המרכזי הוא גישור. סעיף 79ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984 מסדיר את העברת עניין לגישור, וקובע כי דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי. החיסיון הזה הוא שמאפשר לבני משפחה לומר בחדר הגישור את מה שלא יאמרו באולם בית המשפט.
הסדר טוב בונה מדרג, כך שלא כל חילוקי דעות מגיעים לערכאות:
קביעת המנגנון מראש שווה יותר מן הפרטים שבו. כאשר המחלוקת כבר פרצה, עצם ההסכמה על זהות המגשר הופכת למחלוקת נוספת. להרחבה ראו גישור בעסק משפחתי ובקשה ליישוב סכסוך.
עסק משפחתי נשען על אמון, וההסדר המשפטי אינו בא במקומו. הוא בא כדי שהאמון לא ייבחן ברגע הקשה ביותר, כשאדם מרכזי אינו עוד בתמונה או כשאירוע אישי משנה את מפת הבעלות.
עסק משפחתי מחייב שילוב בין דיני חברות, דיני משפחה, דיני ירושה ומיסוי, וכל אחד מהם משפיע על האחרים. לכן ההסדר נבנה כמכלול ולא כאוסף מסמכים נפרדים.
אם אתם בעלים בעסק משפחתי, או בני הדור הבא בו, פנו אלינו לפגישת ייעוץ. נבחן יחד את המבנה הקיים, את המסמכים שכבר יש בידיכם ואת הפערים, ונציג את האפשרויות העומדות בפניכם.
התשובות כלליות ואינן מחליפות ייעוץ פרטני בתיק שלכם.
לפני שמנסחים, כדאי לברר מה כבר קיים במסמכי החברה, מה חסר, ואילו אירועים משפחתיים עלולים לשנות את מפת הבעלות. פגישת ייעוץ ראשונה עושה בדיוק את זה.
