תניית סילוקין בצוואה מול תביעה רכושית, ההלכה החדשה של בית המשפט העליון

השופט אלכס שטיין, שהשופטים דוד מינץ ויעל וילנר הצטרפו לפסק דינו, אימץ הבחנה שהתגבשה בספרות המשפטית בין שני סוגים של תניות סילוקין.

תניות ״אי-תקיפה״ הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיתנגד לעצם תוקפה של הצוואה יסולק מזכייתו. [...] תניות ״אי-תביעה״ הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיגיש תביעה ביחס למסת הנכסים הכלולה בעיזבון, במטרה לגרוע מהיקף העיזבון, יסולק מזכייתו.

בע״מ 3758-05-26 פלונית נ׳ פלוני ואח׳, פסקאות 9-10

התנגדות לצוואה נשענת על העילות שבחוק הירושה עצמו, כמו חוסר כשירות של המצווה, השפעה בלתי הוגנת, אונס, איום, תחבולה או תרמית. תביעה רכושית אינה תוקפת את תוקפה של הצוואה. היא נשענת על דין אחר, למשל חוק יחסי ממון בין בני זוג או הלכת השיתוף, וטוענת שחלק מהנכסים שהמצווה ביקש להוריש לא היה שלו מלכתחילה. לפי פסק הדין, תניה אחת יכולה להיות משני הסוגים גם יחד.

לגבי תניות אי-תקיפה, ההלכה ידועה מאז ע״א 245/85 אנגלמן נ׳ קליין משנת 1989. נקבע שם, ברוב דעות, שתניה כזו תיאכף אלא אם היורש העלה בתום לב טענת התנגדות סבירה בנסיבותיה. בע״א 2698/92 יונה נ׳ אדלמן משנת 1994 נאמר שגם תביעה נגד מסת העיזבון לא תפעיל את התניה אם הוגשה בתום לב ובסבירות. השופט שטיין קבע שהדברים נאמרו שם כאמרת אגב, ולא יצרו הלכה מחייבת.

לדבריו, הדיון העקרוני האחרון בנושא נערך בעליון לפני למעלה משלושה עשורים, ופסקי הדין שניתנו מאז בערכאות הנמוכות לא קבעו כללים אחידים. ב-2018 דחתה השופטת ברק-ארז בקשת רשות ערעור בסוגיה, וציינה שיש לבחון תניות סילוקין ״בזהירות רבה״. המסקנה של השופט שטיין הייתה ש״דין ברור ואחיד בסוגייתנו [...] אינו בנמצא״.

דעת הרוב במחוזי קבעה שהתניה בצוואה היא תניית אי-תביעה, ושהתביעה של בת הזוג נופלת עקרונית בגדרה. העליון לא התערב בקביעות האלה, אבל קבע שאין די בהן כדי לאכוף את התניה.

בית המשפט בחן שלושה מודלים. את מודל היעדר התוקף דחה, משום שהוא מבטל את רצון המצווה גם בצוואה נקייה מפגם. החלת מבחן תום הלב והסבירות בכל מקרה עלולה לסכל את רצונו של מצווה שדייק בכל קביעותיו. ומודל התוקף הבלתי מסויג מתאים רק לצוואה שאין בה טעות לגבי היקף העיזבון.

על בסיס זה קבע השופט שטיין מבחן פרשנות. השאלה היא אם התניה היא הצעה של המנוח לזוכה, לוותר על זכות התביעה שלו ולקבל בתמורה את חלקו בעיזבון.

תניית אי-תביעה תיחשב להצעה כאמור רק באין טעות בצוואה, דהיינו: רק כאשר המצווה ידע את מצבת נכסיו והיה מודע לטענות ולתביעות אפשריות ביחס אליה מצד הזוכים.

בע״מ 3758-05-26 פלונית נ׳ פלוני ואח׳, פסקה 81

ברקע עומד איזון בין שני ערכים. מצד אחד, חופש הציווי, שהוא לפי פסק הדין עיקרון העל בדיני הצוואות. מצד שני, זכות הגישה לערכאות, שגם היא זכות יסוד.

המשמעות היא שאותה תביעה בדיוק יכולה להוביל לתוצאות שונות בשתי משפחות, בהתאם למה שידע כל מצווה כשחתם על צוואתו.

בני הזוג בתיק חיו יחד כעשרים שנה לפני שנישאו, ותביעתה של בת הזוג נשענה על השיתוף שנוצר ביניהם בשנות החיים המשותפים. העליון הקדיש לזכויות מהסוג הזה התייחסות נפרדת, וקבע שיש לנקוט זהירות מיוחדת כשמונחות על הכף זכויות רכושיות של בן או בת זוג.

אחד הטעמים לכך הוא סעיף 11(ג) לחוק הירושה. לפיו, מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, או לפי הסכם ממון, אינו חלק מהעיזבון. הטעם השני הוא אופיין של הזכויות עצמן.

זכויות מעין אלה במרבית המקרים אינן רשומות, אינן ודאיות, וההכרה בהן תהא בדרך של הצהרה בדיעבד.

בע״מ 3758-05-26 פלונית נ׳ פלוני ואח׳, פסקה 102

הלכת השיתוף, שפותחה בפסיקה, מאפשרת להכיר בבן זוג כשותף בנכס הרשום על שם בן הזוג האחר. מכאן הקושי. מצווה שרואה את החברה רשומה על שמו יכול להאמין בכנות שהיא כולה שלו, גם כשבת זוגו סבורה אחרת. לפי השופט שטיין, המאפיינים האלה מקשים על הזוכה לבחור בין זכותו ברכוש הזוגי לבין זכותו מכוח הצוואה, ״גם בעת שניצבת לפניו הצעה מפורשת״.

כשבן זוג נפטר, דיני הממון קודמים לדיני הירושה. קודם מבררים מה שייך לבן הזוג שנותר בחיים ומה שמגיע לו מכוח יחסי הממון, ורק מה שנשאר הוא העיזבון שהצוואה, או הדין, מחלקים. מצווה אינו יכול להוריש את מה שאינו שלו, ולפי פסק הדין, הוראה בצוואה שמתיימרת להקנות ליורשים זכויות שאינן שייכות למצווה אין לה תוקף.

השאלה הבאה היא איזה דין קובע מה מגיע לבן הזוג. בני זוג שנישאו אחרי כניסת חוק יחסי ממון בין בני זוג לתוקף, ב-1 בינואר 1974, כפופים להסדר איזון המשאבים, אלא אם חתמו על הסכם ממון שקובע אחרת. עם מות אחד מהם, כל אחד זכאי, כעיקרון, למחצית משווי נכסי שניהם, אחרי ניכוי החובות.

זו זכות לשווי, שמשולמת בעין או בכסף, ולא בעלות בנכסים עצמם. מהאיזון מוחרגים נכסים שהיו לבן הזוג לפני הנישואין, מתנות וירושות שקיבל במהלכם, גמלאות ביטוח לאומי ופיצויים על נזקי גוף או מוות, ונכסים שבני הזוג הסכימו בכתב שלא לאזן.

בני זוג שנישאו לפני 1974, וידועים בציבור, נשענים על הלכת השיתוף שפיתחה הפסיקה. גם אצל בני זוג שחל עליהם הסדר האיזון, נכס שהוחרג לכאורה מהאיזון אינו בהכרח מחוץ לתמונה, כשיש ראיות לכוונה לשתף בו. השופט שטיין המחיש זאת במגרש שהמצווה ירש מהוריו, ושאשתו עשויה לטעון לשיתוף ספציפי בו. בתיק שנדון בני הזוג חיו יחד כעשרים שנה לפני שנישאו, ובת הזוג הגישה תביעה לשיתוף רכושי.

סעיף 11(ג) לחוק הירושה משלים את התמונה כשבן הזוג יורש על פי דין. ככלל, מה שמגיע לבן זוג מכוח קשר האישות, למשל לפי כתובה, מנוכה מחלקו בעיזבון. אבל מה שמגיע לו לפי חוק יחסי ממון או לפי הסכם ממון אינו מנוכה. בן הזוג מקבל קודם את המגיע לו מכוח יחסי הממון, ואחר כך גם את חלקו בירושה.

הדוגמה הבאה ממחישה את הסדר. בני זוג נישאו ב-2000 ולא חתמו על הסכם ממון. על שם הבעל רשומות מניות בחברה שהקים במהלך הנישואין, בשווי 6,000,000 ש״ח, ודירה שקנה לפני הנישואין, בשווי 2,000,000 ש״ח. לאישה אין נכסים משלה, ולבני הזוג שני ילדים. הבעל נפטר בלי צוואה.

בנוסף, האישה נוטלת את מיטלטלי משק הבית, כולל מכונית. המספרים להמחשה בלבד, בלי מס ובלי שאלות של שווי ומועד הערכה.

חלוקת רכוש ועיזבון היא החלטה משמעותית, ואחרי מות המצווה כבר אי אפשר לתקן אותה. אם חשוב לכם שהרכוש שלכם יחולק בדרך מסוימת, ולא לפי החלוקה שקובע החוק, חשוב לנסח צוואה מדויקת ותקינה. ניסוח כזה מביא בחשבון גם את מה שמגיע לבן הזוג מכוח יחסי הממון, ולא רק את מה שרשום על שם המצווה.

כדי ליישם את מבחן הפרשנות, בית המשפט צריך לסווג כל תניית אי-תביעה לאחת משלוש קטגוריות. הסיווג נעשה לפי לשון הצוואה, רמת הפירוט שלה והנסיבות שמחוץ לה. הצעה או טעות צריכות להיקבע באופן חד-משמעי, או לפחות לפי מאזן ההסתברויות. כשאף אחת מהן לא הוכחה, התניה נופלת לקטגוריה השלישית.

• קטגוריית ההצעה. המצווה התכוון להציע לזוכה בחירה. התניה נאכפת ללא סייג, גם אם התביעה סבירה והוגשה בתום לב.
• קטגוריית הטעות. הוראות הצוואה נעשו מחמת טעות, כי המצווה סבר שהנכס כולו שלו. חלים דיני הטעות שבחוק הירושה.
• קטגוריית ספק-ההצעה. אי אפשר לקבוע בבירור אם המצווה התכוון להציע הצעה או טעה. התניה תכובד רק בכפוף למבחן תום הלב והסבירות.

תוצאת התביעה הרכושית אינה מה שמכריע בשאלת הסילוק. יורש יכול לזכות בתביעה ועדיין לאבד את חלקו בצוואה, ויורש יכול להפסיד בה ולשמור על חלקו. נקודת המוצא היא התמונה שעמדה לנגד עיני המצווה, ובקטגוריית הספק מכריעים גם תום הלב והסבירות.

בקטגוריית ההצעה מדובר, לפי פסק הדין, בירושה המותנית בתנאי מפסיק. הזוכה יכול לקבל את מה שהוריש לו המצווה, או לעמוד על זכויותיו הרכושיות ולוותר על חלקו בצוואה.

אם יעמוד הזוכה על זכויותיו הרכושיות ויתקוף את מסת העיזבון, בצדק או שלא בצדק, יאבד את חלקו לפי הצוואה.

בע״מ 3758-05-26 פלונית נ׳ פלוני ואח׳, פסקה 92

השופט שטיין הסביר שבמצב כזה זכות הגישה לערכאות אינה נפגעת. הבחירה נתונה בידי הזוכה, ולזוכה אין זכות קנויה לקבל דבר מהמוריש. לכן התניה נאכפת בלי לבחון את תום הלב ואת הסבירות של התביעה.

העליון אף נתן דוגמה לצוואה כזו. המצווה מוריש לילדיו את מניותיו בחברה ולאשתו מיליון ש״ח, וכותב במפורש שגם אם למי מהזוכים יש עילת תביעה לכאורית לזכויות ברכושו, מי שינקוט הליכים כדי להשיג אותן ינושל מחלקו. לפי השופט שטיין, האישה בדוגמה הזו תאבד את המיליון בין אם תצליח בתביעתה על המניות ובין אם תיכשל.

בקטגוריית הטעות המצווה לא ידע. הוא האמין שהחברה, הדירה או תיק ההשקעות שייכים לו במלואם, ולא העלה על דעתו שלבן זוגו יש בהם חלק. במצב כזה התניה לא נועדה להציב בחירה, משום שהמצווה לא ידע שיש בחירה להציב.

כאן חלים דיני הטעות שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה. לפי דעת הרוב בבע״מ 1857/24 משנת 2024, יש להימנע ככל האפשר מביטול הצוואה כולה ולקיים את רצונו המשוער של המצווה, כלומר את הרצון שהיה מגבש אילו ידע על טעותו.

רק כשאי אפשר לקבוע רצון כזה, וגם אי אפשר לבצע את הצוואה בקירוב, לא יהיה מנוס מביטולה ומחלוקת העיזבון לפי הדין. השופט שטיין עצמו היה בדעת מיעוט באותו פסק דין, אך החיל כאן את הלכת הרוב. זו אחת משלוש האפשרויות שבית המשפט לענייני משפחה יבחן עכשיו בתיק שנדון.

בקטגוריית ספק-ההצעה הצוואה כתובה בלשון כללית, והראיות אינן מכריעות אם המצווה התכוון להציב בחירה או טעה בהיקף רכושו. העליון המחיש זאת בצוואה שמנשלת כל זוכה ״שינקוט בהליכים משפטיים, מכל סוג שהוא, ביחס לצוואה או העיזבון״, בלי שום סימן שהמצווה מכיר בזכויות של אשתו. במצב כזה, לפי פסק הדין, יש לתת בכורה לזכות הגישה לערכאות.

המשמעות היא שהיורש ישמור על חלקו אם יעמוד במבחן משולב. הרכיב הראשון, תום הלב, הוא סובייקטיבי. התביעה צריכה להיות מוגשת מתוך אמונה כנה בזכות, ולא כדי לסכל ביודעין את כוונת המצווה. הרכיב השני, הסבירות, הוא אובייקטיבי. לתביעה צריכה להיות עילה סבירה, רצינית ובעלת סיכויים להצליח. זה אותו מבחן שנקבע בהלכת אנגלמן לגבי התנגדות לתוקף הצוואה.

לפי השופט שטיין, לגישה הזו שלושה יתרונות. היא נותנת בכורה לזכות הגישה לערכאות כשרצון המצווה אינו ברור, היא מתמרצת מצווים לנסח את צוואותיהם באופן ברור, והיא שומרת על עקביות משפטית.

הנימוק האחרון פשוט. זוכה שטוען לזכויות בנכס יכול לתקוף את הצוואה בטענת טעות, ואז הוא נהנה ממבחן תום הלב והסבירות כמו בכל התנגדות. אין הצדקה לשלול את ההגנה הזאת ממי שבוחר להגיש תביעה ישירה לזכויותיו, כשהתכלית המעשית של שני המסלולים זהה בעיקרה.

כאן חשוב להבחין בין שתי שאלות. הספק בשאלה מה ידע המצווה פועל לטובת היורש, ומעביר את הדיון למבחן תום הלב והסבירות. אבל במבחן הזה עצמו הנטל מוטל על היורש, והוא צריך להוכיח את תום ליבו ואת סבירות תביעתו לפי מאזן ההסתברויות.

אם בנדון דידן כפות המאזניים תהיינה מעוינות, הרי שבמצב זה של ״תיקו ראייתי״ היורש יהא כבול בתניית הסילוקין.

בע״מ 3758-05-26 פלונית נ׳ פלוני ואח׳, פסקה 104

מנגד, דחיית התביעה אינה הופכת אותה לתביעת סרק. העליון חזר על דברי השופט ברק בעניין אנגלמן, ש״טענה יכול שתהא רצינית, גם אם בית המשפט [לבסוף] דחה אותה״. יורש שעומד במבחן וזוכה בתביעה יקבל גם את הרכוש שהוכח כשלו וגם את מה שהוריש לו המצווה.

נניח עכשיו שהבעל מהדוגמה השאיר צוואה. הוא הוריש לילדים את כל המניות ולאשתו את הדירה, וכלל בצוואה תניית אי-תביעה. האישה סבורה שמגיעה לה, באיזון המשאבים, מחצית משווי המניות. כך נראות התוצאות האפשריות, לפי המסגרת שקבע העליון.

בקטגוריית ספק-ההצעה הנטל להוכיח תום לב וסבירות מוטל על האישה, ובתיקו ראייתי התניה חלה. כשהדירה נשללת ממנה, מה ייעשה בה תלוי בהוראות הצוואה. כבר בשורה הראשונה מתגלה המחיר של הבחירה. כדי לשמור על דירה בשווי 2,000,000 ש״ח, האישה מוותרת על תביעה רכושית שעשויה להיות שווה 3,000,000 ש״ח.

אותה תביעה, על אותן מניות, יכולה להסתיים ב-5,000,000 ש״ח לאישה או באפס. ההבדל אינו רק בצדקת התביעה, אלא במה שידע המצווה כשכתב את הצוואה. לכן הסיווג הוא לב העניין, ולכן ניסוח מדויק של התניה חשוב כל כך.

העליון דן בבקשה כבערעור, קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה. לא ניתן צו להוצאות, בין השאר בשל תרומת הצדדים לליבון הסוגיה.

בית המשפט לענייני משפחה יסווג עכשיו את הצוואה לאחת משלוש הקטגוריות. אם ימצא טעות, יחולו דיני הטעות. אם ימצא הצעה, התניה תופעל ללא סייגים. אם יישאר ספק, הוא יבחן אם התביעה של בת הזוג עומדת במבחן תום הלב והסבירות.

חשוב לדייק. העליון לא קבע שבת הזוג תקבל גם את חלקה ברכוש וגם את חלקה בצוואה. הוא קבע את הדרך שבה יוכרע הדבר, והתוצאה תלויה בממצאים שייקבעו בערכאה הדיונית.

פסק הדין נוגע במצב משפחתי מוכר. בן זוג שני, ילדים מנישואים קודמים ועסק שגדל לאורך שנות החיים המשותפים. זה הצירוף שבו נפגשים דיני הירושה ודיני הממון בין בני זוג.

לפי פסק הדין, תניית אי-תביעה תיאכף ללא סייג רק כשמדובר בהצעה מפורשת של המצווה, כזו שאומרת לזוכים ״תבחרו בין תקיפת מסת העיזבון לבין קבלת הרכוש שציוויתי לכם״. השופט שטיין ציין שהכלל הזה יתמרץ מצווים לנסח את צוואותיהם ואת תניות הסילוקין באופן ברור.

בזכויות של בן או בת זוג הדרישה חמורה עוד יותר. לדברי השופט שטיין, ״במצבים מסוג זה, במיוחד, עלינו להבטיח כי רצונו של המצווה [...] יהא מפורש וברור״. מכאן כמה צעדים מעשיים.

• לפרט בצוואה את הנכסים, ולזהות מראש זכויות עצמאיות אפשריות של הזוכים בהם, למשל של בן זוג בעסק או בנכס הרשום על שם המצווה.
• לכתוב במפורש שהמצווה מודע לאפשרות שקיימות זכויות כאלה, ושהתניה חלה גם על תביעה בגינן.
• להבחין בין התנגדות לתוקף הצוואה לבין תביעה רכושית, ולקבוע לכל אחת מהן תוצאה.
• לקבוע מה ייעשה בחלק שנשלל ולמי הוא יעבור.

כלי משלים הוא הסדרת הזכויות בחיים. בני זוג נשואים יכולים לחתום על הסכם ממון, ולפי סעיף 11(ג) לחוק הירושה מה שמגיע לבן זוג לפיו אינו חלק מהעיזבון. בני זוג שאינם נשואים יכולים לקבוע בהסכם חיים משותפים מה שייך לכל אחד מהם. כך התניה בצוואה אינה נדרשת לשאת לבדה את כל המשקל. הרחבה על ניסוח התניה עצמה מופיעה במדריך שלנו לתניית סילוקין בצוואה.

את השאלה מה שייך לבן הזוג כדאי לסגור בחיים, בהסכם. צוואה טובה לא אמורה לפתור אותה לבדה.

עו״ד ונוטריון יגאל מור

יורש שמקבל חלק בצוואה ושוקל להגיש תביעה רכושית צריך לבדוק קודם את לשון התניה. האם היא מתייחסת רק להתנגדות לתוקף הצוואה, או גם לתביעות מכל סוג? התשובה קובעת אם התביעה בכלל נכנסת לגדרה.

הבדיקה השנייה היא מה ידע המצווה. מסמכים, הסכמים קודמים, תכתובות ועדויות יכולים להטות את הסיווג לכיוון ההצעה או לכיוון הטעות. אם יוכח שהמצווה ידע על הזכויות ובחר להתנות בהן את הירושה, התניה עלולה לחול גם על תביעה מוצדקת.

הבדיקה השלישית היא חשבון. מה שווי החלק בצוואה, מה שווי הזכויות הנתבעות, ומה הסיכוי להוכיח אותן. בתיק שנדון הפער בין הערכאות היה ניכר, כ-19.88 מיליון ש״ח בבית המשפט לענייני משפחה ו-5.96 מיליון ש״ח במחוזי. שופט המיעוט במחוזי תיאר את הקושי של ידועה בציבור שצריכה לבחור, כשאינה יודעת אם תוכר ככזו ומה שווי הנכסים. שופט הרוב השיב שאת הסיכון אפשר לצמצם בפנייה לגורם מקצועי, כמו שמאי או רואה חשבון.

הבדיקה הרביעית היא תיעוד. מי שמגיש תביעה מול צוואה שיש בה תניית סילוקין צריך לבסס כבר מההתחלה את תום ליבו ואת הבסיס הסביר לטענותיו. בתיק שנדון בת הזוג לא ביקשה לבטל את הצוואה, ואף ניתן לבקשתה צו לקיום הצוואה. מנגד, הילדים טענו שתביעתה הוגשה בחוסר תום לב, בין השאר בגלל כתב ההתחייבות שעליו חתמה.

לסיכום, תניית סילוקין אינה נוסחה שפועלת מעצמה. אחרי פסק הדין בבע״מ 3758-05-26, כוחה מול תביעה רכושית תלוי במה שידע המצווה ובמה שבחר. כשהבחירה מפורשת, התניה יכולה לחול גם מול תביעה מוצדקת. כשהייתה טעות, חלים דיני הטעות. כשיש ספק, היורש ישמור על חלקו אם יוכיח שתביעתו סבירה ותמת לב.

הקו בין הצעה, טעות וספק עובר בפרטים. לשון הצוואה, הנסיבות שבהן נערכה, ההסכמים בין בני הזוג והיקף הזכויות ברכוש. הניתוח דורש היכרות משולבת עם דיני הירושה ועם דיני הממון בין בני זוג, ונכון לבצע אותו לפני שהצוואה נחתמת או לפני שהתביעה מוגשת.

אם אתם עורכים צוואה ומבקשים לכלול בה תניית סילוקין, או שאתם יורשים ששוקלים תביעה רכושית מול צוואה כזאת, פנו אלינו. במור ושות׳ נבחן איתכם את הצוואה, את הזכויות ואת הסיכונים, ונציג לכם את האפשרויות העומדות בפניכם.

המקור: בע״מ 3758-05-26 פלונית נ׳ פלוני ואח׳, בית המשפט העליון, השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין, 18.10.2026.